הרחבת הלשון העברית במבט רב-תחומי : והשתקפותה בדיוני ועד הלשון ובדברי סופרים ומשוררים בני דור התחייה

תקציר:
הספר שלפנינו – "הרחבת הלשון העברית במבט רב-תחומי" – עוסק בנושא הרחבת הלשון העברית כפי שהשתקפה בדיוני ועד הלשון ובדברי סופרים ומשוררי בני דור התחייה, וכפי שדנו בה ראשי החינוך העברי-הלאומי החדש בארץ-ישראל, בהם מנהלי בתי-ספר, מורים וגננות. הרחבת הלשון העברית הייתה חלק בלתי-נפרד מתהליך החייאתה והתגברה בד-בבד עם חידוש הדיבור העברי וההתיישבות בארץ-ישראל. ה'הרחבה' נעשתה "מבפנים" ו"מבחוץ" – במסגרת 'מסחר חליפין' – הן באופן טבעי, "אינסטינקטיבי" וספונטני הן באופן "מלאכותי", כלומר: באופן יזום, מתוכנן, תכליתי וממוקד-מטרה. 'הרחבה' זו ענתה על הצורך במילים חדשות לציון עצמים שנוצרו ומושגים ורעיונות שנולדו במחשבה בתגובה לצרכים שהתעוררו ולהתפתחויות שחלו בתחומי התרבות, המדע והטכנולוגיה.ה'הרחבה', שנעשתה הן ביודעין ובכוונת-מכוון על-ידי "אומנים מיוחדים" הן שלא-ביודעין ושלא במתכוון, עמדה בראשית הדרך בסימן ה'אוקסימורון' שטבע י"מ פינס: "הגדולה שבמעלות למלה חדשה – שאיננה חדשה […]". בתחילה הייתה ה'הרחבה' עטויה ואפופה בהילה של שימוש בביטויים של קדושה ומסתורין, שהומרו בהמשך הזמן במונחים, בכללים ובעקרונות-פעולה רציונליים, המבוססים על חוקי הדקדוק ומדע-הלשון כגון: שורש + משקל ובסיס + צורן. הרחבת הלשון – בדגש על היצירה המילונית – על צורותיה ומנגנוניה העסיקה הן סופרים, משוררים והוגי-לשון הן את חברי ועד הלשון. 'הרחבה' זו, בין שנתפסה כבריאה 'יש מאין' – פרי רוחו היוצרת של האדם – בין שנתפסה כהפקה של 'יש מיש' בצורה 'שקופה', הייתה תוצר של מימוש פוטנציאל הטמון במפגש בין כושרו היצירתי של האדם להמציא דברים בכלל ומילים בפרט ובין הפוריות (הפרודוקטיביות) והוולדנות המובנית של מערכת התקשורת הלשונית. הדיונים המקיפים והמעמיקים שנערכו בוועד הלשון, דפוסי-העבודה שנוצקו במסגרתו והפתרונות שהועלו על-ידי חבריו הניחו את הבסיס לאלה שנערכו, נוצקו והועלו מאוחר יותר על-ידי חברי יורשתו, האקדמיה ללשון העברית; וגם אם מילון המונחים שבהם השתמשו הראשונים היה מטבע-הדברים מצומצם יותר בהשוואה למקובל בימינו, מילון המושגים שלהם היה עשיר ומפותח מבחינה בלשנית, שהטרים את זמנם. -- מהכריכה האחורית.

עותקים